הטור שאתם קוראים יתפרסם בחודש מרץ 2028 בכפוף לאישורו של הדוקטור.

היום בפינתנו הקבועה (Since 2013), נדבר על קבוצה שהיה לה את כל מה שצריך לעשות את זה, אהממ, כמעט כל מה שצריך כי גם מאמן זה חשוב ובסופו של דבר נשארה עם מפח נפש אחד גדול מתמשך ומקום של כבוד במפת הלוזריות של הליגה הטובה בעולם – אוקלהומה סיטי ת'אנדר של השנים 2010-2014.

תקציר הפרקים הקודמים

הימים היו ימי 2008, עשרים שנה לאחור מהיום, בליגה עוד היו 30 קבוצות בלבד (הרבה לפני שקבוצות אירופאיות דומגת ברצלונה, לונדון טאוורס, פאריס פרוגלגס והפועל רמת-גן מליניאקס הצטרפו לNBA), קבוצה חדשה הגיעה לליגה – אוקלהומה סיטי ת'אנדר, גילגול עכשווי של הקבוצה המהודרת סיאטל סופרסוניקס (זכתה  גם היא לטור במדור ב15 בפברואר 2014, וואו איזה פז"מ צוברת הפינה הזו!). הת'אנדר קמה כי הבעלים החדש של הקבוצה קליי בנט החליט להעביר את הקבוצה לעיר מגוריו אוקלהומה סיטי האפרורית והקטנה ולשבור את ליבם של מיליוני אוהדי הסופרסוניקס הנחמדים והנעימים. יחד עם הקבוצה הביא בנט לעיר החדשה את קווין דוראנט, בחירה מספר 2 בדראפט 2007 (אחרי גרג אודן המושמץ, שחוזר מפציעה בקרוב בשורות יוטה ג'אז) ושחקן-על בהתהוות עם מוטת ידיים אדירה, אתלטיות, קליעה מצוינת ויכולת למצוא את הדרך לטבעת מכל מצב. תוך שנתיים צירפה הקבוצה צוות מסייע נהדר לדוראנט בעזרת בחירות דראפט מצוינות של הג'נרל מנג'ר המוכשר סם פרסטי (היום מאמן ילדות עד גיל 8 בויצ'יטה סטייט).  כולם דיברו על הקבוצה הזו כדבר הבא בNBA ולא התפלאו לראות אותה מתקדמת ממאזן מחפיר של 62-20 בעונתו הראשונה של KD ל32-50 והדחה בסיבוב הראשון של הפליאוף מול האלופה מלוס-אנג'לס בעונה השלישית של הדוראנטולה (2009-2010).

אז מי היה לנו שם?

על דוראנט שמרגע היצטרפותו לליגה נחשב לשחקן-על כבר דיברנו ולידו לא נשכח לתאר את הצוות המסייע שנבנה לידו באמצעות בחירות דראפט.  ב-2008 בחרה הקבוצה בבחירה רביעית את ראסל ווסטברוק, רכז אתלטי, וירטואוז עם דחיית סיפוקים של נהג ישראלי ברמזור באוגוסט אבל כשרון מתפרץ ומפוצץ. כמו כן, בחרה הקבוצה באותו שנה את הקונגולזי-ספרדי הקופצני, סרג' איבאקה, חוסם יותר טוב מח.ע ובעל הגנת ברזל בבחירה מספר 24. ב-2009 בחרה הקבוצה את ג'יימס הארדן – האיש, הזקן והקלע המחונן. ומאוחר יותר ב-2011 הצטרף לחבורה רג'י ג'קסון שנבחר גם הוא בבחירה 24 והוכיח כישורים מרשימים. בנוסף אליהם, אי אפשר שלא לשכוח את קנדריק פרקינס, הסנטר ההגנתי שזכה באליפות עם בוסטון סלטיקס ומכיוון שהייתה לו כבר טבעת מעולם לא ניסה לקלוע לאחת, את דרק פישר – מאבות הקלאץ' של הלייקרס של סוף ה90' והעשור הראשון של המילניום הנוכחי, את תאבו ספולושה השוויצרי (שבכל מה שקשור להתקפה, היה כמו ארץ מולדתו – ניטראלי), את ניק קוליסון (כוכב הסרט "גברים לבנים לא יכולים לקפוץ. או לקלוע. או לשמור") ועוד כמה חוטבי עצים ושואבי מים. את הקבוצה הזו אימן שחקן עבר שמנמן בשם סקוט ברוקס שבספר דברי הימים של הכדורסל ייזכר כבזבוז גדול של כשרון על מאמן שכל-כך חסר קצת מזה.

מה מספרים המספרים?

בארבע העונות בין 2010 ל-2014 עמדה הקבוצה על מאזן של 91-221 שהם 70.8% אחוזי הצלחה, כל זה בשנים בהן המערב היה מלא בשמות גדולים, כמו סן אנטוניו ספרס, דאלאס מאבריקס, הלייקרס בערוב ימי קובי, הקליפרס של פול וגריפין ובצד השני של המפה להטט לברון במיאמי וגם לאינדיאנה ובוסטון היו קבוצות לא רעות בכלל. הת'אנדר סיימו ראשונים במערב פעם אחת (ושניים בליגה) ופעמיים שניים במערב באותה התקופה. קווין דוראנט העמיד ממוצעים מדהימים בהתקפה בתקופה ההיא, זכה בתואר הMVP ב-2013-4 עם 32 נק' בממוצע ועונה קודם לכן העמיד אחוזים מטורפים  של 50-40-90  בקליעות מהקו, ה-3 וה-2 בהתאמה. גם ווסטברוק לא ירד בעונות האלה מממוצע של 20 נק' למשחק ואילו הארדן נבחר בשנת 2012 לאיש השישי של העונה. איבאקה הנהדר נבחר פעמיים (2011-2, 2012-3) לחמישית ההגנה של הליגה וזכה פעמיים ברציפות בתואר מלך החסימות (כולל 3.7 חס' למשחק ב2011-2).

אז למה הם פה?

אתם שאלתם את זה ברצינות?! מספיק לראות מה קרה עם הנפשות הפועלות אחרי שעזבו את עיר האנשים האדומים (אוקלהומה בשפתם של בני השבט האינדיאני צ'וקטה). כל-כך הרבה כשרון היה בקבוצה הזו, כ"כ הרבה יכולת, כ"כ הרבה פוטנציאל שרק חיכה להתממש. מצד שני, כ"כ מעט מזל וכ"כ מעט יד מכוונת גרמו לציפיות להתרסק שנה אחר שנה.

עונת 2010-1    

העונה הזו דווקא נחשבה לעונה טובה של אוקהלומה שלאחר שהעפילה לראשונה בתולדות הפרנצ'ייז הצעיר במיקומו הנוכחי לפליאוף בעונה הקודמת הצליחה להתקדם עוד שני שלבים ולהגיע לגמר המערב,  תוך שהיא מנצחת את דנבר בסיבוב הראשון עם 1-4 ואת ממפיס גריזליס 3-4 בסדרה מותחת בסיבוב השני. מול החבורה של דוראנט התייצבה בגמר המערב דאלאס מאבריקס, שזה עתה טיאטאה את האלופים מלוס אנג'לס (אז אלו היו הלייקרס). המאבריקס וכוכבם דרק נוביצקי, שגם הם בעצמם היו פסע מהופעה בפינה הזו, היו גדולים על החבורה של ברוקס ובתוספת הניסיון הרב שהיה להם הצליחו לנצח 1-4, כולל שני נצחונות חוץ באוקהלומה ומשחק רביעי בו הם חזרו ממינוס 15 ב-5 דקות האחרונות של המשחק בדרך לנצחון בהארכה.

עונת 2011-2 

זו הייתה אמורה להיות העונה של אוקלוהומה שסיימה את הליגה עם המאזן השלישי בטיבו ובכושר מצוין. בסיבוב הראשון נקמה הקבוצה בדאלאס מאבריקס עם סוויפ מהדהד, בסיבוב השני גם הלייקרס קיבלו את המנה שלהם עם תבוסה צורבת 1-4. בגמר המערב פגשו הת'אנדר את היריבה המרה, סן אנטוניו ספרס שהגיעה למעמד אחרי 18 נצחונות רצופים בליגה ובפלייאוף. הספרס הזקנים ניצחו את שני המשחקים הראשונים ועמדו על מאזן של 20 נצחונות רצופים אבל הת'אנדר לא נכנעו, חזרו הביתה, ניצחו את השניים הבאים והוסיפו שניים נוספים בדרך לרברס-סוויפ, 2-4 מצוין וגמר NBA ראשון בהיסטוריה.

הכל היה מוכן לזכייה הראשונה של הנסיכים הצעירים באליפות, הכל מלבד מי שעמד מולם – המלך לברון ג'יימס. הת'אנדר אמנם ניצחו את המשחק הראשון בבית, אבל במשחק השני שמטו יתרון והפסידו ובשלושת המשחקים הבאים שכולם התקיימו בפלורידה (אז זו הייתה השיטה בגמר 2-3-2) לא הצליחו הת'אנדר לעשות דבר והפסידו כשדוראנט אמנם קולע 30.6 נק' למשחק, ווסטברוק מוסיף 27 אבל הארדן נחנק ועומד על 12.4 בלבד ואף ת'אנדר אחר לא מתקרב לספרות כפולות. ושלא נדבר על מה שמיאמי עשתה לאנשי הרעם בהגנה… מיאמי ניצחה 1-4 ואוקלהומה הכינה את עצמה להתקדם עוד מדרגה אחת בעונה הבאה.

עונת 2012-3

זו הייתה אמורה להיות העונה של אוקלהומה שסיימה את הליגה עם המאזן השני בטיבו בליגה (אחרי מיאמי) ובכושר מצוין. אבל לפני שנדבר על העונה הזו, נתחיל במה שקרה לפני העונה – דקה וחצי לפני שהעונה נפתחה החליט סאם פרסטי, הGM, שהקבוצה צריכה להיפטר מהארדן בטרם יהפוך לשחקן חופשי ולקבוצה לא יהיה מספיק כסף מתחת לתקרת השכר בשביל להחתים אותו שוב. פרסטי שלח את הארדן ליוסטון תמורת כלום, שום דבר וקויין מרטין הבינוני. למזלם של OKC,  היה להם מספיק כשרון בשביל לסיים את העונה כמו שצריך ולהגיע לפליאוף עם יתרון ביתיות עד הגמר. בסיבוב הראשון חיכתה לת'אנדר המדורגת שמינית במערב, יוסטון רוקטס וכוכבה החדש, אחד – ג'יימס הארדן.

במשחק השני בסדרה שפתחה את הפלייאוף קרה מקרה נורא: ראסל ווסטברוק שלא החמיץ  עד אז אף לא משחק ליגה אחד בחמש עונות, נפצע בברך וסיים את העונה. בלעדיו ובלי הארדן ששיחק בצד השני, הת'אנדר משכה את הסדרה עד שניצחה בקושי 2-4. בסיבוב השני זה לא הספיק מול ממפיס של האח הצעיר לבית גאסול (כיום מאמן ברצלונה) וזאק רנדולף, שהיה ידוע בכינוי זיבו, שנקמה ברעמים שנתיים אחרי שהפסידה להם עם 1-4 קל. הפעם לפחות הייתה לאוקלהומה פציעה להאשים.

עונת 2013-4

זן הייתה אמורה להיות העונה של אולקהומה שהצליחה במהלך העונה ללמוד לשחק עם ווסטברוק וגם בלעדיו והבליטה לצד דוראנט, ווסטברוק ואיבאקה את רג'י ג'קסון שהתגלה כשחקן שישי ברמה גבוהה ואת הרוקי הניו-זילנדי הגבוה, סטיבן אדאמס (היום בהפועל נהריה). העונה הזו הסתיימה עם 59 ניצחונות בלבד ועדיין מדובר היה על 72% אחוזי הצלחה ותחושה שמשהו בקבוצה של העונה הזו מסוגל להתגבר על קשיים וללכת הכי רחוק שרק אפשר.

אבל תקוות לחוד ופוסט-סיזון לחוד ואוקלהומה שוב ירקה בדלי ובעטה בבאר (או הפוך…). כבר בסיבוב הראשון זה הלך קשה עם נצחון דחוק 3-4 מול ממפיס הפצועה, אחרי שהדובים כבר היו על סף נצחון עם 2-3 ומשחק ביתי. בסיבוב השני ניצחו דוראנט וחבורתו את הקליפרס, הלוזרים שלהם אף פעם לא יגיע, בסדרה הפכפכה 2-4 ובגמר המערב פגשה הקבוצה את הצ'ילבה המפורסמת שלה – סן אנטוניו ספרס.

לפני פתיחת הסדרה, ההסטוריה חוזרת! איבאקה הוא זה שנפצע הפעם (באירוע נדיר בשבילו) ובלעדיו הקבוצה נראתה אבודה בשני המשחקים הראשונים מול הספרס שהביסה אותם בהפרש כולל של 52 נקודות בשניהם. לא נגמר? נגמר? לא נגמר! איבאקה שב מן המתים (או מן הפצועים) ואיתו הת'אנדר ניצחו את השניים הבאים, השוו ל2-2 וייצרו חשש לפראפראזה לסדרת גמר המערב מ2012. אבל הספרס המנוסים לא ויתרו, ניצחו את השניים הבאים, אחד בקלות ואחד בגבורה, ועלו לגמר בדרך לאליפות האחרונה שלהם עד היום.

הת'אנדר שוב נותרה שבורה ורצוצה וכך נולדה לה השושלת… הלוזרית.

סוף דבר

בעונת 2014-5 כלו כל הקיצים. פתיחת העונה המזוויעה של הקבוצה כללה הפסדים לקבוצות האומללות של הלייקרס ומינסוטה, תבוסה מול השארלוט הורנטס 2.0 וסדרה של 8 הפסדים רצופים שגרמו סוף-סוף לפיטוריו של… סם פרסטי. סקוט ברוקס, שאיכשהו עוד נותר על הקווים, לא הצליח לעצור את הסחף ואת חוסר המוטיבציה והג'נרל מנג'ר החדש, נייט מקמילן, החליט לעשות טרייד בשביל לשנות את הגורל. ראסל ווסטברוק הועבר למיאמי תמורת מה שנשאר מהברכיים של דווין וויד וכריס בוש, שם הוא זכה יחד עם לברון בשלוש אליפויות. אוקהלומה אמנם הגיעה לפלייאוף אבל ניו אורלינס, הכוח החדש במערב, שלחה אותה אחר כבוד הביתה בסיבוב הראשון.

דוראנט נשאר עוד עונה אחת בסיומה עבר ללייקרס איתה זכה באליפות אחת (2019-20) לפני פרישתו ב-2024. איבאקה נדד בין קבוצות הליגה ובסוף התביית על תפקיד הסטופר מהספסל במינכן קונצס, ג'יימס הארדן ניצל את העובדה שהזקן כבר היה בילט-אין, התאסלם ב-2018 והוא מככב עד היום בקבוצת הפאר הקטארית אל-חוואר ורג'י ג'קסון הוא היחיד מהסגל ההוא שעוד משחק בNBA במדי ברוקלין קרדיולוגס לצד קווין גארנט בן ה-52 וג'ייסון טרי בן ה-51.

וסקוט ברוקס? המאמן הנכשל שרבים טוענים שהיה הסיבה שהקבוצה הזו נכשלה. אז הוא עדיין כאן וממשיך לאמן את הקבוצה זו העונה ה-30 במיקומה החדש בליטל רוק, ארקנסו. הרי לא מגיע לו שיפטרו אותו…